מהם סימני האזהרה המעידים על אותות מצוקה אצל הילד, מתבגר 

במקרים רבים, הורים מוטרדים עקב שינויים החלים אצל ילדם ותוהים מתי השינוי הוא טבעי ובגבולות הנורמה ומתי הוא מעיד על מצוקה המחייבת התייחסות מיוחדת בתוך המשפחה ואולי אף פנייה לגורמי החינוך וגורמים טיפוליים?

ראשית יש להבחין בשינויים התנהגותיים בולטים, כשינוי הרגלי תזונה, נדודי שינה, תלונות על כאבי ראש, הקאות, הסתגרות בחדר וכדו'. לא כול שינוי מרמז על בעיה או מצוקה משמעותיים. כול אחת מהתופעות הנ"ל מופיעה לעיתים אצל כולנו. לכולנו יש מצבי רוח משתנים ושינויים זמניים בהרגלים עקב נסיבות שונות. מצב זה הוא רגיל וטבעי. כשמדובר בגיל ההתבגרות חלים שינויים פיזיים ומנטאליים, הידועים כתופעות גיל ההתבגרות אשר ברוב המקרים אינם מעידים על מצוקה וסכנה , אלא הם חלק
מתהליכי ההתבגרות.

כאשר התופעות מתמשכות לאורך זמן ואין להם הסבר הגיוני , (למשל פרידה מחבר/ה אהוב/ה, טבעי שתגרום למצב רוח ירוד לתקופה של מספר שבועות , אבל אם תגרור אחריה הסתגרות, אובדן תיאבון, ריכוז וכדו' לזמן ארוך, זהו סימן שעלול להעיד על בעיה עמוקה יותר), על ההורים לשים לב לכך ולפנות להתייעצות עם גורמים מקצועיים. בית הספר והחברים יכולים לסייע בהצלבת מידע על המתרחש מחוץ לבית עם ההתנהגות בכותלי הבית.
סימנים נוספים המהווים תמרורי אזהרה הן לבני המשפחה, הן לצוות החינוכי והן לחברים הם:
דיבור פסימי על העתיד, עצב מתמשך וייאוש, תחושה מתמשכת של מתח, חרדה, חזרה שוב ושוב על התנהגויות ו"טקסים" שנראים מוזרים ותגובות זעם לא פרופורציונאליות כשמעירים לילד/מתבגר.
במיוחד יש לשים לב להבעות של חוסר שביעות רצון מהחיים וחזרה שוב ושוב על דברים הקשורים במוות והתאבדות.
מתי ולמי פונים? את מי לשתף ?

הורים מתלבטים מתי ולמי לפנות כאשר הם מזהים התנהגות חריגה אצל הילד/ מתבגר. אצל רבים קיים חשש שאולי הם טועים ואולי מדובר בתופעה חולפת ואם יפנו ליועצת, לפסיכולוג, פסיכיאטר, עובד סוציאלי או מאמן נוער, הם עלולים להכתים את שמו של ילדם.

אכן "הטיפול הראשוני", הוא במסגרת המשפחה. הסימנים הקיצוניים מבטאים בעיקר בגיל ההתבגרות קריאה לעזרה, לצורך לקבל הערכה, השתייכות,ביטחון עצמי ואהבה. ההורים יכולים לסייע להתמודדות עם המצוקה על ידי: קיום שיגרה מרגיעה בבית, ניהול דו- שיח פתוח, עידוד, הבעת אמון, וקבלה.

כאשר הסימנים שהצגתי ויותר מכך, כאשר האינטואיציה ההורית אומרת להורה כי קיימת מצוקה מתמשכת ואף סכנה לילדם, אני ממליץ לא להסס לרגע ולפנות למחנכת, ליועצת בית הספר או לרופא ילדים/ משפחה לשתף אותם באופן הגלוי ביותר, בתופעות שמדאיגות אתכם ובתחושות שלכם לגבי המתרחש.
כאנשי מקצוע הם ינחו אתכם, לגבי גורמים מקצועיים, שיכולים לסייע לשיפור המצב המתואר. עדיף לפנות ולשמוע כי התופעות נורמאליות ולא מחייבות טיפול מקצועי מאשר, חלילה להסס, ולהתהלך כול החיים אם תחושה של פספוס או הזנחה שפגעו בילד.
ניתן לפנות גם באופן ישיר לפסיכולוג , מרפאה לבריאות הנפש בקהילה, עובד סוציאלי או מאמן ילדים ונוער מוסמך, בהתאם לאופי הבעיה ועוצמתה לצורך התייעצות.

איש מקצוע אחראי ומיומן ידע להפנות אתכם לגורם המטפל המתאים, במידה והמצב המתואר אינו בתחום התמחותו.